damtiela.net

שבת בבוקר, יום יפה.  אחרי מסיבת יום ההולדת של מאדי וארז, בtree house המצוי בשכונת ווסטווד, באותה הדירה בה גרה, לפי האגדה האורבנית האחרונה ששמעתי אתמול, ז'אז'א גאבור.

הרבה היפים היו שם אתמול.  בחורים ובחורות, נגנים ונגנות, ומאדי, יפהפיה בשיער קצר, וארז, בג'ו-פרו מטורף… ונחמד.  מכיוון שזו היתה יומולדת שיתופית - התרומה שלי לאירוע כללה הצטיידות בנרגילה, טבק בטעם תפוח, גחלים, מלקחיים, נייר כסף ומצית.  הכנה, תפעול ועישון פעיל של הנרגילה.  בחיי שהתגעגעתי

ובכן, בשבת בבוקר, טפטוף מעצבן מעיר אותי, בעיניים עצומות אני מריצה סריקה מהירה בבית, לגלות שאף ברז לא דולף.  מנסה לחזור לישון כשלואיס מתקשר להזכיר לי שהוא התנדב להצטרף אלי לקנות את מדי המתנדב שלי לתחנת המשטרה הקרובה לאזור מגורי.  תוך כדי השיחה אני קולטת שהטפטוף המעיק הוא קול של גשם.  קול נדיר בקליפורניה השמשית.

בהתארגנות מהירה ועיניים נפוחות מחוסר שינה - יצאתי מצויידת בתעודת מתנדב ופאצ'ים של מתנדבים, עם הוראות הגעה ויצאנו לדרך, לחנות המדים הקרובה לאזור מגורי.  משהו כמו 10 קילומטר, אי שם ליד LAX, סוג של פיזדלוך.  בדרך עצרנו לבוריטו גרוע (יבש, חסר מעוף, יצירתיות או שמנת, קיבינימט) - והכל, רק בשביל לגלות שהחנות סגורה לרגל ספירת מלאי.  מכיוון שהלכו התוכניות קיבינימט - הסתובבנו חזרה לכיוון ווסט הוליווד.  השעה היתה כמעט 12, וללואיס היו 3 שעות לשרוף עד תחילת המשמרת.

סרט.  סרט הוא רעיון הגיוני.  Nick and Norah’s Infinite Playlist היה הסרט הנבחר.  בקולנוע הידוע שבגרוב.  מכיוון שנשארה לנו חצי שעה לשרוף עד תחילת הסרט - קפצנו לפאב הקטן שבמרכז הfarmers market, לבירה של סופ"ש.  הסרט היה חמוד לאללה.  לא סרט איכות, אבל עם רגע או שניים של תובנות די מעניינות.  משהו שהייתי לוקחת דרך נטפליקס, לא בהכרח קולנוע.

אחרי הסרט הזלתי קצת ריר על מקים שונים ומשונים בapple store שבגרוב, והיידה - הביתה.

השעה שלוש וכולי שמחה וששון שסופסוף אוכל להמרח במיטה עד סוף השבוע.

טעיתי.

בשלוש וחצי נזכרתי שקבעתי קפה ושש בש עם הנרי (איש חביב מסטרבקס, שחקן בהתהוות, רגע אחרי משבר אמצע חיים מוכחש, אבל עדיין - הוא עושה מבטא ניו יורקי נהדר ומתקן את האנגלית שלי בנחמדות.  עד כמה שהרצת דחקות על חשבון אוצר המילים הקטנטן שלי יכולה להחשב נחמדות )

לואיס אומר שלום יפה, רגע אחרי שהומלס עצבני מנסה לזרוק עליו קרטונים ריקים, ואני מצטיידת בקפה לאטה עם תוספת דלעת ותבלינים - ציוד הכרחי למרתון שש בש, במציאות קודרת, ביום ללא שמש, בלי ים ובלי בקבוק ערק.  אחרי רצף הפסדים כואב, בסט עד שאחד הצדדים יגיע לחמישה נצחונות - הנרי מוביל עלי 4-2.  (up by two, כמו שלמדתי היום.  ככה אומרים את זה בקיצר, במקום להגיד - וול, הנרי מוביל על 2 הנצחונות שלי ב4 משל עצמו)  אלת השש בש מאירה לי פנים ובחיוך עייף מגיע לו מרס ראשון.  תיקו ארבע (four up).

במשחק שיחתום את גורלו של המפסיד (ובעצם, משחק שיחתום רצף, בלי משמעות מיוחדת, מכיוון שבאופן מפתיע למדי לא קבענו התערבות) - המתח עלה, הקפה נגמר ובהחלטה גורלית החלטתי להצטייד בתה פסיפלורה קר, עם שני שוטים של ממתיק מלאכותי.  במשחק שקול למדי ניצחתי.  מרס שני ואחרון להיום - ואני אלוהים.  של השש בש.  או מינימום מנצחת.

אחרי נשנוש ערב זריז, הגיע הזמן לגלידה.  הנרי ואני משימים צעדינו לכיוון הפינקברי הקרוב ביותר, מרחק קילומטר וחצי או שניים.  הצעדה הזו כואבת.  הרגליים לא רגילות לפעול, והגוף שלי כמעט ושכח מהי פעילות גופנית או הזעה - אבל הגביע הקדוש שבסוף המסע מדרבן אותי להמשיך.

הרקע השונה (הנרי הוא נוצרי אדוק, אוונגליסט כמדומני, לא שאני מבדילה בין הזרמים השונים.   ואני, ובכן, אני היא אני) הוא טריגר לשיחה ארוכה על דת, אלוהים, וחשיבות מצוות שבין אדם לחברו, בין אם החשיבות מוגדרת בברית החדשה או בתנ"ך.  הרעיון הוא אותו רעיון, הביצוע גם הוא זהה, השוני היחידי היה השם שבו קוראים לאלוהים.  אללה, ג'ה, god, דאו - you name it.

היתה שיחה ארוכה ארוכה.  ארוכה-ארוכה-ארוכה.  כבר הזכרתי שהיתה שיחה ארוכה?  אבל היה מעניין, ונחמד.  עם כל האהבה שלי ללוס אנג'לס ולאנשים הטובים שהכרתי כאן - חלק גדול מהאוכלוסיה במטרופוליטן הלז היא ריקנית, חסרת מעוף ומתבססת על קשרים נכונים, בגדים נכונים, מוזיקה נכונה וים של פוזה.  לא שאנשים עם פוזה הם רעים במיוחד.  כמה מחברי הטובים הם ערסים נמנעים מקריאה, תרבות, חשיבה והופכים את הדברים הקטנים בחיים (לבוש, עשיית רושם על "האנשים הנכונים") לעיקר.  דבר קצת מובן כשלוקחים בחשבון את העובדה שהעיר הזו היא מרכז תעשיית הסרטים, ושחלק גדול מאלו שעברו אליה עשו את זה במטרה להצליח בגדול.
בקיצור, מכיוון ששוב קצת גלשתי (ובחיי שאני משתפכת כאן לאחרונה), לעיקרו של עניין - לואיס, הנרי, עמנואל (שלא ראיתי ים זמן) - הם חידוש מרענן בנוף.  תמיד לומדים, מתעניינים, קוראים וחושבים.  בלי פוזות, לבוש נכון או התנהגות "ראויה".  הקו המקשר ביניהם הוא העובדה שאין בולשיט.  לא מבלשטים לעצמם או לאחרים.  המציאות היא מה שקיים מולם (מול כולנו, משערת) - ולא עולם אידיאלי שקיים רק בחלומות.  ההתנהלות שלהם היא מציאותית גם כן.

מרגיש לי קצת מצחיק "לנתח" את החברים שלי פה, בטח גם פלצני, אבל בשבוע האחרון נכנסתי בשיא הכח, שוב, לספר שדניבוי הביא לי לפני הטיסה. "טיפוסים" של תיאופראסטוס (יווני, כמובן.  זה התירוץ היחידי לשימוש בשם אחד, שם בומבסטי, אותו העקרון של מדונה, נו…).  ניתוח של סוגי אנשים שאנחנו פוגשים בחיים, עם פעולות/הצהרות שמאפיינות את אותם סוגי האנשים.  בלוס אנג'לס, בדרך כלל, קצת פשוט יותר.  90% ויותר מהבחורות לא מצדיקות שיחה עניינות ו80% מהבחורים באותו המצב בדיוק.  הכמות הקטנה שעושה את היאוש הרבה יותר נוח היא נדירה, אבל מוערכת.  matter of quality vs. quantity, אני משערת, והאיכות לוקחת בגדול.

ובכל מקרה, לענייננו -

זה קצת עדכון, טיפ-טיפה מחשבה, אבל יום בחיים.  יום נהדר.  למרות הפאשלה עם המדים, והעובדה שביליתי 90 אחוז מהיום מחוץ לבית, בצעדות, קפה או שחנ"שים אל תוך הערב - זה היה יום טוב.  אנשים זהב יש כאן, אם רק מצליחים לחפור אותם מהררי הפרינססות והפרינססים שנמשכים ללוס אנג'לס כמו זבובים לציפור מתה

רוב התנצלויות לאלו מכם (כולם?) שקיבלו את הלהלן במייל.  נצטרכתי בעותק קבוע, לתיוק.  אנא, הזדיינו בסבלנות - יש בסוף קוסם.  או לפחות בונוס.  נו טוב, תמונה:

"שנה טובה עומדת בפתח, לחלק מכם היא כבר התחילה, ופתאום נזכרתי שלא עדכנתי (מעולם) כבר הרבה זמן.
אני פה כבר שנה וחודש, טיפהל'ה יותר.

הרבה קורה כאן בלוס אנג'לס, עיר המלאכים.

הדירה שלי (או כוך, ליתר דיוק) היא בעיר קטנה, כ1.75 מייל רבוע, בשם ווסט הוליווד.  היא תחובה בין הוליווד המקוללת ובין בברלי הילס.
אוכלוסיית העיר מחולקת בין רוסים וקהילה גאה עד מאוד.  אני גרה בחלק הרוסי, כך שההרגשה היא בדיוק כמו אצל ההורים, בחדרה.
דאס ודניה לכולם, נייט פנימייש פרוסקי, וכו'.

לפני חודש, פלוס מינוס, התחלתי להתנדב בתחנת השריף המקומית.  נכון לעכשיו אני עושה משמרות בדסק הקבלה, בעיקר בשביל לסנן את האנשים שמגיעים ולטפל במה שלא צריך שוטר  (כרטיסי חניה למבקרים, הפניות לתחנות שונות) ואסיפת פרטים בשביל לעדכן את השוטרים במקרה, לחסוך להם קצת זמן.
עדיין בהתלמדות ע"י מתנדב ותיק בשם ביל, אבל בשבוע שעבר, עקב אילוצים, עשיתי משמרת שלמה לבד.  יש מצב שהשוטר האחראי קצת סבל, באתי אליו עם הרבה שאלות, אבל עדיין, הרגשה טובה.מעדיפה שהשוטרים יפטרלו ברחוב שלי ויוודאו שאף אחד לא עושה משהו שאסור.

אז לוס אנג'לס חביבה.  מצאתי לי פאב בית בשם פובאר, שניים וחצי רחובות מהדירה.  בימי שלישי יש קריוקי, ברביעי ידיד שלי מייחצן ליין מסיבות גאה.  אנשים טובים, אווירה נחמדה, וסופסוף קצת פרצופים מוכרים.  כולל האיש המוזר שעשה שמות בשיר הנושא של "תהילה".
כן, הכל מתורגם לי פה לעברית, כי הג'ימייל לא אוהב שאני מערבבת אנגלית ועברית, ואשכרה מתחשק לי שהמייל הזה יהיה מובן.

מצאתי לי סטרבקס קל"ב.  הקפה מחורבן, אבל יש בחורף לאטה דלעת נהדר והאנשים טובים.  לואיס, אחד העובדים הקבועים (פה כמה שנים טובות) מכיר כל אדם שנכנס, תמיד עם חיוך ומילה טובה, ומאז שגילינו שיש לנו מכרה משותפת (עוד עליה בהמשך) - חצי מהקפה שלי מגיע עם הנחת עובדים. זאת אומרת - ללא עלות.  יעיל ביותר.
לואיס התחיל ללמד אותי ספרדית בשבוע שעבר, ואני התחלתי ללמד אותו עברית.  כרגע אנחנו בשלב של הכרת הא-ב, וקצת חוקים.  לספרדית ועברית חוקים דומים, זה נחמד ויעיל, ועושה נעים בלב.

עוד בווסט הוליווד - אנשים נחמדים שיושבים בסטרבקס על בסיס קבוע.  בלוס אנג'לס (כמו בלוס אנג'לס) - כולם שחקנים או אמנים.
בשבת האחרונה קפצתי להקראת תסריט של מכר מסטרבקס.  יהודי יקר מניו יורק (מבטא והכל) שהצטרף אלי ליום כביסה והסיח את דעתי מההומלסית המשוגעת שפטרלה בכניסה (עוד עליה, גם בהמשך).  התסריט והשחקנים היו משעשעים.  אם זה יהפוך לסרט - זה יהיה מחורבן, אבל כהצגה - משעשע לאללה.

אנשים בווסט הוליווד - השכן המעיק מלמעלה, שחושב שהוא מוזיקאי ושוחט מטאל כל לילה עד 1-2 לפנות בוקר.
הסכיזופרנית-פרנואידית מסטרבקס, ישראלית שפתחה איתי שיחה נחמדה ואחרי רבע שעה התחילה להלעיט אותי במעשיות מעולמה.  מסתבר שהיא בת למליארדר אמריקאי ששלח אותה בגיל 5 לישראל, למשפחה אומנת, כי "מציון תצא תורה" ויגיע המשיח.  היא הגיעה לארה"ב, קנתה המון רכוש ובעצם כל ווסט הוליווד וכל סנטה מוניקה שייכים לה, אבל היא לא מוצאת את המסמכים.  בינתיים הסי.איי.איי עוזר לה, אבל האף.בי.איי מנסה להרוג אותה.  למזלה יש לה יכולת לשכפל את עצמה, ככה שיש להם 200 איילות הרוגות, והיא, איילה, עדיין חיה.
חוץ מלואיס, יש בסטרבקס גם סטייסי, אישה חביבה והיפראקטיבית ברמות היסטריות.  היא מקפצת ממקום למקום, אבל תמיד עם חיוך.

ללואיס ולי יש מכרה משותפת, מרצה בקולג' בשם דארה.  הכרנו בפינת העישון וביום הולדת שלי היא התפלאה שלא עשיתי כלום (נסעתי בסופ"ש שלפני ואחרי, חשבתי לשחרר ביומולדת) ולקחה אותי לשתות בירה בשוק האיכרים שליד הגרוב.
דארה נחמדת.  אחרי ברז מטורף לפני שני סופי שבוע, כשלואיס , דארה ואנוכי היינו אמורים לצאת יחד לשתות בירה, היא הודיעה לי שהיא נורא אוהבת אותי, לא בצורה שאוהבים בה בווסט הוליווד, ושהיא מבטיחה  לא לדפוק ברז בסופ"ש הבא.  נחכה ונראה

אני עובדת עם קבוצה נהדרת של אנשים.  בסופ"ש האחרון, היפ, מנהל מערכת בקולג', התחתן.  זו היתה חתונה ויאטנמית, הזויה לאללה.  600 מוזמנים, אוכל מוזר (הדבר היחידי שזיהיתי היה ברוקולי שהיה מעורב בהמון דברים מוזרים) ושפה זרה.  שעתיים וחצי של ויאטנמית.  חוויה מוזרה לכל הדעות.
הקולג' פועל בשני קמפוסים.  בקמפוס שלי יושבים מנהלת האתר מטעם החברה (עובדת בחברה שמספקת שירותי טכנולוגיה לקולג'), המנהל הטעני, שני מנהלי רשתות/מערכת, מנהל שירותי משתמשים ושני טכנאי מחשבים.  השמות, בהתאמה:  סוזן, אמין, ג'מאל, היפ, כריס, פרנק וריאן.
בקמפוס השני יושבים מתכנת, אחראית מערכת משתמשים, הבוסית היקרה לי עד מאוד ושני טכנאים:  מל, קימברלי, סטפני, קנט ואיוון.
קבוצה נהדרת של אנשים, כיף לעבוד איתם ושיגעון לצאת איתם לארוחות צהריים במסעדת דהב, עם פלאפל גרוע ונרגילה נהדרת.

אני לוקחת כמה קורסים בסמסטר בקולג' הקהילתי, במטרה להוציא בשלב כלשהו תואר.
מדי פעם, אני מעדכנת את הבלוגים והאתרים השונים שלי.
בלוג העברית:
www.damtiela.net/wp
בלוג אנגלית:
www.damtiela.net/eb
אתר סיכומים ללימודים:
www.write22.net/School
ופרוייקט כתיבה שאפתני:
www.write22.net/workspace

רק בריאות, שמחה וששון.
אני מצטערת על העדר העדכונים והמיילים, גם לאלו ששאלו ותהו (שוריק, רויטל וחדווה, אני פויה, יודעת, מצטערת)

שתהיה שנה נהדרת לכולנו,
עמיה"

ובנוסטלגיה קטנה, לראש השנה ה'תשס"ו (כמדומני, נו… 2005)

(שבוע מלא עבודה, לימודים, ביורוקרטיה ותהייה על מתי, אם בכלל, אסדר סופסוף את הבית ואעשה קצת כביסה).

 אליזד כתב את זה.

ועכשיו, במטותא, מקלחת, מסתדרת, וערב קריוקי בפאב הגאים הקרוב למקום מגורי, יחד עם כל החבר'ה של בדודתי המאומצה כאן - מאדי.

ביום חמישי עברה שנה לנחיתה שלי בשדה התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס רבתי, אחד מחמישה או שישה שדות תעופה באזור.

המון השתנה, בחיי.

יכולת הניווט המאלפת שלי פרצה והפתיעה אפילו אותי (מהבית לעבודה דרך סנטה מוניקה.  לא הרחוב, העיר.  זה לא משעשע אם אתם לא מכירים את הסביבה, פיזדייץ).  כמות הגידופים שאני יכולה לסנן מתחת לשפם - כשעוד בן מיעוטים או brentwood mom מעצבנת חותכים אותי -  שילשה את עצמה.

איך אומר את זה גיא מר? "עשיתי חברים חדשים, העיר הזו תחזיר לי את השליטה בחיים. להתערבב עם עצמי במקום לערבב מים, לנשום קצת אוויר הרים צלול כיין"  טוב נו, אז אוויר הרים צלול כפיח, אבל הרעיון הכללי דומה.  ודי כבר להתפס לקטנות, גונן.  מובן?

באיחור של 3-6 חודשים שלחתי שני דיסקים + ספר אל מעבר לים, לצ'כיה הרחוקה ולישראל הרחוקה עוד יותר.

הוצאתי ציון נהדר בקורס אנגלית, ואינשאללה אעבור את קורס ההיסטוריה המזוויע שלקחתי הקיץ.  בשבוע הבא מתחילה קורס באמנות וקורס סוציולוגיה.  הם ימשכו עד חג המולד, פלוס מינוס.

מייק מרגיש בסיידר, תודה ששאלתם.  לקחתי אותו לטיפול והחלפת שמן לפני 1600 מייל, פלוס מינוס, והוא מתנהג יפה מאוד.  עוד 1500 מייל ואנחנו זוכים לבקר את המוסך שוב.

אכלתי בוריטו ב5 מקומות.  חטפתי קלקול קיבה במקום אחד.  חזרתי לאותו המקום פעמיים נוספות.  ואני לתומי האמנתי שמטעויות לומדים =\

קניתי 6 זוגות נעלי עבודה, פלוס מינוס, הלכתי עם כל אחד מהם יומיים גג, אח"כ לא הרגשתי את הרגליים.  אתמול קניתי נעליים חדשות, בינתיים נוחות אימים.

יש לי מיטה אחת, 2 מנורות, 2 כונניות ספרים, 3 שלטים לפלייסטיישן 2 שלי, 2 לפטופים, צרור מפתחות כבד ומאוורר תקרה אחד.  במטבח.

יש לי גם בלאגן אחד גדול במיוחד בדירה.  בסופ"ש אגיע לזה, בחיי.

יאללה, עוד שבועיים פלוס מינוס רמאדן, יש למה לצפות

יום שישי בלילה והדם מפמפם בעורקים, מומרץ מקפאין, אמפיטמינים ומרתון למידה לקראת המבחן המתקרב ביום ראשון בקורס ההיסטוריה שלי.

בהפסקה של רבע שעה, אני מסיימת את המכתב הראשון של חנוך דאום, בספר שהופיע ברשימת הספרים של "מתבונן", וששחר, סוג של דניבוי צעיר, הביא אלי מארץ הקודש.

דאום כותב מכתב לאבא שלו, שנפטר לפני שנים, מעלה זכרונות, מתנצל ומוציא את הכביסה המלוכלכת שלו החוצה, לניקוי נפשי שממלא את יצר החטטנות שיש בכולנו, ושאנחנו מכחישים בכל תוקף. (כן, אתם לא, אני כן. בסדר…)

תוך כדי סיפור על בלבול מיני, פחד מחיי הפנימיה והרצון לרצות את אבא, שגורם לעיוות המציאות, התחלתי גם אני במסע חקר עצמי. זה קצת כמו שאריק סגל מזכיר ב"רופאים", סימפטום של סטודנטים לרפואה שקוראים את מדריך מרק ומזהים בעצמם מחלות. קרה לי בעבר, אחרי שקראתי ספר על OCD, שאמא יקרה לי הביאה מהספריה, ומצאתי בעצמי, בבדיקה אובססיבית של אימיילים ובנוכחות אינטנסיבית ברשת. ולענייננו…

גיל ההתבגרות הוא לא קל לאף אחד, ובחברה הדתית, במיוחד בתקופה שבה דאום גדל (ועדיין, קצת, כשאני הייתי בגיל תיכון) - חינוך פנימייתי נחשב מעולה. הסטנדרט הוא חיים בפנימיה מכיתה ט עד י"ב. כשבתי הספר ה"טובים" הם גדולים.

את כיתה ט' העברתי באולפנת כפר פינס, 4 כיתות בשכבה שלי, מחזור ל"ט, כמדומני, 40 בנות בכיתה.

סעודות שבת באולפנא היו הזמן שבו כולן ניסו להתלבט, מי באופנה חדשה ושירה בקול ערב בסעודות, ומי (כמוני) באופנת שנות השמונים שאימצתי מהאחיות הגדולות שלי (חוש אופנה אף פעם לא היה חזק אצלי) ושנאה עזה לארוחות גדולות של 500 בנות, עם אוכל איכותי סטייל בסיס צבאי, שהעלה געגוע מטורף לבישולים של אמא, שנמצאת רק עשרים דקות נסיעה מהאולפנא.

קשה להגיד לאמא ואבא שקשה לי. עם תחושת העדר שבשיעורי האמונה והדת, כשכל שאלה שהעליתי על דת הריצה חרושת שמועות על חוסר האמונה שלי, למרות שניסיתי. קשה, ומתסכל, ועשיתי קצת טרור.

משך שנת לימודים שלמה, האולפנא עשתה הכל בשביל להכניס אותי לתלם. זה התחיל בשיחות אישיות עם העובדת הסוציאלית על בסיס שבועי והמשיך בסדרת שיעורי אמונה עם המוסרניקית (מוסד מעניין, חיבור של תלמידת כיתה ט' עם תלמידה בכיתה י"א, ללימוד פעמיים בשבוע בשעות הערב, בחברותא), המשיך לשיחות אמונה עם המדריכה (מדריכה אחת ל40 בנות) שהעבירה את הכל לר"מ (רב מחנך) שאחראי על כל השכבה (160 בנות), שניסה גם הוא להוכיח את קיומו של אלוהים. וכולם לא מבינים איך אני יכולה להתעלם מהכל יכול, למרות של הוגי הדעות מוכיחים את קיומו. רק בכיתה י"ב, הרבנית שטרן והמורה הנחמדת גורן באולפנא באלקנה, לימדו פילוסופיה יהודית, מחשבת ישראל, שמחלקת את האמונה באלוהים לשתי גישות - רגשית ושכלית, מבדילות בין השתיים, נוגעות בשאלות הקשות וסופסוף נותנות מנוחה לראש המתייגע.

כחלק מהחינוך לאמונה, בסופי השבוע באולפנות השונות, מגיעים מדריכים ממדרשות ונותנים פעילויות בסטייל חסידות, סיפורי הבעל שם-טוב, מדרשים ואגדות חז"ל, מראים היופי שביהדות, ונותנים תחושת שייכות לא מוסברת.

בכל פעם שהגיעו המדריכים, עלה בי געגוע לילדות. אחד הזכרונות החזקים שלי מגיל 4, הוא אבא tucking me in. מחליף את אמא שתרגמה מאמרים בערב. סיפורי השינה שלי הורכבו מסיפורי הבעל שם טוב, ממדרשים ומאגדות חז"ל. יכול להיות שזה זכרון סלקטיבי, אבל תמיד היתה לי התחושה שזה משהו שאבא שומר במיוחד בשבילי. האחים הגדולים שלי היו מבוגרים מדי בשביל סיפורי לילה טוב, והיה לי אבא רק לעצמי.

בסוף כיתה ט' סופסוף הרימו ידיים, הזמינו סופסוף את אמא ואבא לשיחה צפופה ועזרו לי לשכנע אותם שאולפנת כפר פינס היא לא המקום המתאים בשבילי. מפה לשם הגעתי לאולפנא באלקנה.

לפני שבועיים, רויטל, שהיתה השותפה שלי לחדר והאדם הראשון שנפתחתי אליו באולפנא, הזכירה לי את השבת הראשונה שלי באולפנא באלקנה. בכיתי באותה שבת כמו שלא בכיתי מעולם. בגעגוע היסטרי לאמא, לאבא ולבית. הוולגריות של שירת השבת בארוחה, רעש, דפיקות על השולחנות - גרמו לתחושת ניכור. רציתי הביתה. לא רציתי להיות שם. רויטל עמדה שם וניסתה להרגיע אותי. הדאגה שלה עדיין מפתיעה אותי.

חנוך דאום מזכיר במכתב הראשון שלו (הפסקתי אחרי החלק הראשון מארבעה בספר, לוקחת יום-יומיים לעכל אותו לפני שאני ממשיכה) את חווית הטלפון הציבורי בישיבה. הצורך להראות להורים שטוב לו, שהוא נהנה, למרות שהוא רוצה לבכות מרוב קושי וגעגוע. להראות שהוא חזק, כי לא מדברים על רגשות, לא מדברים על כואב ומפחיד.

הזדהיתי, ושוב, אני לא יודעת אם זה זכרון ערוך או אמיתי, אבל אני זוכרת שיחות יומיות עם סבתא. תמיד מרגיעה, עד היום. תמיד הכל נהדר, וטוב, וגם אם משהו מפריע, זה לא רציני במיוחד.

תקופת התיכון היתה תקופה אובדנית. בלי מחשבה מעשית, אבל עם תסריטים דמיוניים בראש בכל מצב ובכל רגע נתון על "מה אם". מה אם האוטובוס עכשיו יתפוצץ? מה אם יעלה מחבל? מה אם הטרמפ שאני תופסת יסתיים רע? מה יקרה אם יתפסו אותי עם סיגריה בפה? מה אם אני אצא בלי תעודת בגרות?

אבל כלפי חוץ הייתי קשוחה. mean ass kid, עם attitude מכאן ועד מחרתיים. ועדיין יש לי יחס מחורבן לאנשים מדי פעם, ופתיל קצר. לא כי אני רעה במיוחד, בעיקר כי להתמודד עם פחדים וכעסים דורש כח נפשי ורצון להתמודד עם שאלות שלא קל לענות עליהן.

חנוך דאום מזכיר לי את עצמי בתקופת התיכון, לא בחוויות הומו-אירוטיות (באמת. אני רק אוהבת קרחות, זה לא אומר שאני מעדיפה בנות. וזו הפעם האחרונה שאני מבהירה את זה), בעיקר בהערכה עצמית נמוכה. בבדיקה עצמית אינטנסיבית, בתהייה התמידית אם אנשים נחמדים אלי מרחמים או כי לא מפריע להם שאני בסביבה. בעיקר התחברתי עם נהגי ההסעות, עם מלווי הנשק בטיולים, עם המורים, עם הורים של חברות. לא כי הם היו מגניבים יותר, אלא כי הקשר איתם היה רנדומלי יותר, לא על בסיס יום יומי, ודרש פחות מאמץ רגשי מקשר עם הבנות בכיתה. קל להיות מגניבים וקלילים עם אנשים שרואים לעיתים רחוקות. לשמור על פרצוף מחוייך גם כשמחורבן זה מתיש.

לקח לדאום טיפול נפשי ושנים לעבור את זה. לקח לי שירות לאומי, שנה באוניברסיטה העברית, שנתיים של חיפוש עצמי בארץ ושנה רחוק מהבית לנתח ולהבין את העבר, ההווה ולקבל הצצה לעתיד שלי.

הוא מדבר על החברה שממנה הוא מגיע ואפשר לראות את האהבה והגעגוע, והבלבול מזה שהוא לא מרגיש במאה אחוז שייך. השכבה שבה גדלתי, הבנות שבהן קינאתי ושהרגשתי כל כך קטנה לעומתן היא מראה דומה. מתוך שבט שלם בבני עקיבא, אני היחידה שיצאה מהחברה. המסלול הברור והידוע, של אולפנא, שירות לאומי, חתונה בזמן הלימודים וילד או שניים לפני גיל 23 דילגו עלי. מחברה ברורה ומובנת - לקחתי סיכון והשתחררתי.

להגיד שזה קל? לא. לא ממש.

הרבה אנשים נפגעו ונפגעים ממני בדרך. ההורים שלי אכלו הרבה שטויות ממני, חיי האינטרנט הענפים שלי מביאים המון ריקושטים מחברים ומשפחה שחשים צורך עז לעדכן את ההורים שלי באינטרפרטציה שלהם על מה שעובר עלי, אבל זו אני. לטוב ולרע. מי שבסדר לו - שגעון, מי שלא - קורה.

שבתאי קור, איש יקר, כשרוני ומעצבן (לא באמת מעצבן, יותר מוציא ממני אגרסיות לפעמים) כתב את "נהג חדש", סיפור היציאה שלו בשאלה, שפורסם כבר לפני שנים בבלוג ארוךךךךך ארוךךך ארוךךךך. גם הוא מדבר על החברה ממנה הוא בא, בשונה מהודעות שטנה שראיתי ימים לבקרים בפורום יוצאים בשאלה בתפוז, שבתאי לא שונא. הוא מסתכל באהבה אחורה, מודה על הטובה ועל הרעה כאחד, מסביר את התהליך שלו, בלי לנסות להשליך על הסביבה, ובעצם מסביר קצת על כולנו.

החברות מהן הגענו, חנוך דאום, שבתאי ואני, הן חברות עם כללים ברורים. הליכה בדרך קצת שונה גובה מחיר. פקפוק בדרך גורם לבחינה עצמית מדוקדקת, לגלות איפה הדפקט שגורם לנו להתנגד לחוקי החברה.

באותה המידה, ההתמודדות הזו מבגרת. חנוך דאום, שתמיד הכרתי ככותב משעשע, דוס מחמד חביב, הזכיר לי שלכולנו יש רבדים שלא תמיד עולים. שבתאי, שפגשתי בפעם הראשונה ביומולדת 19 באילת, היה נראה לי בחורצ'יק הזוי לאללה, ורק אחרי שנתיים-שלוש למדתי להעריך את החשיבה וההתנהלות שלו (עם הכתיבה עוד יש לי בעיות, אבל זה כבר דפקט אצלי). ואני? כמעט תמיד מחייכת, גם בתקופות שרע. בעיקר בתקופות שרע.

פ'ין, דניבוי ודביר ולפעמים גם הינשוף, מזהים את מצבי הרוח שלי רק מהדרך שבה אני אומרת שלום. אחרים מבלבלים תקופות ציניות עם דיכאון, למרות שאז המצב הנפשי הוא בדרך כלל במיטבו.

ֿהעולם הזה הוא גלגל. זה קלישאתי, נדוש, אבל נכון. לפעמים טוב, לפעמים רע, אבל בסופו של דבר - הכל משתנה. כשרע, זוכרים שגם זה ישתנה ומתעודדים, ושטוב - מעריכים כל רגע, כי הכל יכול להשתנות ברגע.

לנצור את הרגעים הטובים, לשמור אותם בפינה חמה בלב, ולהשתמש בהם, כמו בברק כלוא שטריסטן שומר בסטארדאסט של ניל גיימן, ומשתמש בו במידה, בצורה מרוכזת, כשהכל עומד בפני שבירה. את הרגעים הרעים לשמור בפינה בראש. לאבחן ולתייק אותם, להשתמש במסקנות שמגיעות מהן בעתיד. ללמוד מטעויות.

יצא קצת ארוך, משתפך ורגשני, אוסף מחשבות שמתקשר בעיקר בראש שלי, אבל התפרץ לי מהמקלדת. זה מה שקורה אחרי שבוע של שלמה ארצי מתנגן לי ברכב.

"אומרים שעיתונים משקרים כי, האמת נמצאת בינך לבינך, ולאן שאתה לא נוסע אתה לוקח את עצמך". צודק השלמה הזה

שיעור היסטוריה 11, בקולג' הקהילתי של לוס אנג'לס, אי שם בורמונט ומקסיקו… אהההה… סנטה מוניקה.

אמריקה היא שטן גדול, אין "אנחנו", יש רק בעלי כח, ממון, ואינטרסים.  אמריקה היא טורף והטרף הוא כל מדינה בעלת נפט.

ג'ייאפקיי נרצח כי הוא לא הקשיב לבעלי האינטרסים, הסיאייאיי חיסל אותו.

האפיפיור הקודם דיבר נגד המלחמה, שבוע אחרי שנפגש עם ג'ורג' בוש הוא מת.  אבל בוש בטח לא עשה את זה… האפיפיור החדש לא מדבר על המלחמה.

יהודים הם תרבות, לא קבוצה אתנית.  הגיעו בכלל מאזור הים התיכון, צריכים להיות שחורים או חומים כולם, המנהיגים היום בישראל בכלל לבנים.  על מה הם מדברים - זכות היסטורית? הם לא מתאימים לאזור!

גזענות היא כלי פוליטי.  דת היא כלי פוליטי.

והמרצה שלי קצת לא מאוזן.

מכה במרכז המצח, בנקודה הרכה ההיא שגורמת לכל מה שקורה מסביב לחלחל ולהתבהר.

וכתוצאה קצת מגוחכת, עולה הצורך העז לראות (שוב!) את "אישה יפה", הסרט שליווה את כיתה י"ב, עם החלומות, הרומנטיקה המטופשת והאמונה שכל החיים לפני, שהעתיד ברור.  מסלול חיים ידוע מראש.  שירות לאומי, לימודים, חתונה.

עברו שנתיים, שלוש, חמש… לא.. שש! שש שנים עברו מאז, אפילו כמה טיפות מים זרמו בירדן.

חזרו חיילים חטופים בארונות, נחטפו חיילים חדשים, עברו שנתיים וגם הם חזרו בארונות.  הכל השתנה והכל נשאר אותו הדבר.  האשליה של עולם מתחדש ומשתנה נעלמה.  זה תמיד אותו דבר, ספרים, מוזיקה, עבודה, עצבים - באים והולכים במעגליות אינסופית.

יכולת הריכוז השתפרה פלאים.  יש סיכוי שיצאה לי איפהשהו בפוסט הזה פסקה שלמה, הגיונית (סיכוי קלוש, אבל עדיין קיים).  סיפור שלם נבנה לי בראש ונעלם ברגע שנגעתי במקלדת.  אפשר לתכנן, לחשוב, לרצות, אפילו לנסות - החיים לוקחים מסלול שונה ממה שתכננו.

מה יוליד יום? רק אללה יודע.

ספרים.  יש לי הרבה ספרים חדשים, על רובם לא הסתכלתי.

ברי ובטסי מכרו את הבית שלהם, כך שהשבועיים האחרונים היו מירוץ נגד הזמן שכולל מיון אכזרי, אריזה ואחסון כל הארגזים במחסן.

המיון האכזרי גרם לערמות ספרים גדולות למצוא את דרכן לקופסאות ה-to get rid of.

בצעד נועז ואמיץ, תוך שאני מקריבה את החלום הרחוק לסדר את הבית שלי ולהפוך אותו לראוי למגורי אדם - הכרזתי בעלות על 2 ארגזי ספרים גדולים (פלוס ערמת משחקי קופסא שלא נמצא טעם לטלטל אותם הלאה).

ספרים.  30, 40 או 50 במספר.  יום יבוא ואפתח את הקופסאות.

בינתיים, פינקתי את עצמי בקורט וונגוט חדש.  אחרי שסיימתי את Mother Night המעולה (והרציני) בקורס אנגלית, הגעתי לסופו של Slaughterhouse five המתרחש ביקום או שניים, פרוש על פני עשרות שנים, קושר קשרים לדמויות המוזכרות בMother night וטובע עד לעייפה את המונח So it goes.

קורט וונגוט, אחד הסופרים הגדולים של המאה הקודמת, יחד עם פול אוסטר וניל גיימן אהוב נפשי העכשוויים - כתב ספרים שונים ומשונים, מתובלים כולם בהומור שחור וציניות נהדרת.  ביומו האחרון של אחי היקר בעיר הקודש וועסט העאליוועד (aka WeHo, West Hollywood), בילינו בוקר בGrove.  המקום הגרובי ביותר בעיר.  מכיוון שמיציתי את רעיון הקניות עד תום בחמשת הימים שקדמו לאותו יום ראשון, החזקתי את הארנק עמוק בתיק, ולא שחררתי אותו עד שנכנסנו לBarnes and Noble.  שלוש קומות מרווחות של ספרים בכל נושא, דת, צבע ומין.  אח שלי גיבור קנה לו 2 ספרים חדשים של הרוקי מורקאמי ואני לא יכלתי לעמוד בפיתוי וחטפתי את Cat’s Cradle של וונגוט.

אשקר אם אומר שסיימתי את הספר.  התחלתי אותו מיד אחרי הקניה, הגעתי לעמוד 19 ומאז הספר עומד מיותם (טוב, זרוק מיותם) על המיטה שלי, מחכה לכמה דקות של מנוחה שיביאו אותי להמשיך לקרוא.  ההתחלה נהדרת.  הרעיון מעניין.  המצאת דתות, אמונות וחברות שונות ומשונות, כאנאלוגיה או סוג של לגלוג על אמונות קיימות - פועלת די טוב אצל וונגוט.

אבל אין זמן, חשק או יכולת.

אחרי שבוע של חופשה, קניות עם אחשליגיבור ואמאיקרהלי, עם כמה ביקורים אצל משפחה, חברים וכמה ביקורים עצמאיים במערך הרפואה המבלבל (אל דאגה - אני בסיידר) ותחילת תזונה נכונה - אני מפוקסת.  בליל אמש נשארתי בעבודה עד 11:30.  זה לא תוכנן ככה.  עבדתי עד 4:30 אחה"צ וסופסוף דברים הסתדרו לי בראש.  מסמך שעבדתי עליו משך שבועיים ללא הצלחה - מצא את דרכו לסיום.  רגע, אתקן — פרוייקט שאפיינתי/סיכמתי משך שבועיים ללא הצלחה - סוכם ואופיין תוך כ-6 שעות עבודה רצופות, בין 4:30 ל10:30.  ארשה לעצמי להשתחצן קצת ולומר שיצא די בסדר.  קראתי כמה פעמים את הכל, ערכתי, תיקנתי, שיניתי ניסוחים.  קבעתי מטרות, יעדים, עבודת הכנה ותוצר סופי מבוקש, ובינינו? יצא סבבה

ברשימת הספרים לקרוא:  Make it stick (על בנית קורסים וכאלה), Rapid Instructional Design: Learning ID Fast and Right (סיכום מרוכז של כל תחומי העניין והאחריות שלי בעבודה, הסבר קליל על התיאוריה וצ'קליסטים והסברים מעשיים, לעבודה בהירה, מהירה ונכונה), in cold blood של קפוטה, אולי (אינשאללה) להצליח לסיים סופסוף את Baudolino של אומברטו אקו (יקולל היום שבו החלטתי לקרוא ספר שנכתב במקור באיטלקית דווקא בשפה האנגלית!).  אם ישאר זמן, שני ארגזי ספרים ממתינים לי.  צועקים הצילו.  בואי.  הצילי אותנו מהבדידות.

בנימה אופטימית זו, אסיים את המטלות שהקצבתי לעצמי היום.  בתקווה שמחר אסיים איתן מוקדם יותר.  אתמול עבדתי 15 שעות ברציפות, התהפכתי במיטה עד 4 לפנות בוקר, והקצתי עצמאית ב5:30.  עייף לי קצת.

אחרי ימים רבים, שבועות, חודשים, שבהם הזנחתי את ארוחות יום ראשון אצל מיקי לטובת עבודה/טיולים/סתלבט/ֿ world of warcraft - סופסוף נסעתי.

המאורע - יומולדת 20 לעדן, הבת של מאאת ומיק.

בנוכחים - יםםםםםם אנשים. את חלקם מעולם לא פגשתי, השאר בני משפחה אהובים.
במזון - עוף ונקניקיות בגריל, לאוכלי הבשר שבחבורה, פיצה, סלט, פסטה וחומוס (כי חומוס הולך עם הכל…) לצמחונים. גם צ'יפס וגוואקאמולי, כמובן. ברגיל.

ים תמונות צולמו במצלמה שלי שעברה מיד ליד במהלך הערב כולו. מחר אעביר אותן סופסוף למחשב, אח"כ גם אעלה לפייסבוק, לגלריות התמונות וכו' - על מנת שיופצו לרחבי תבל.

היה נחמד, נחמד שהיה, שבוע הבא אין ארוחה, הגברים יוצאים למסע דיג בקנדה. ביקשתי ממיקי שידוג דג גדול, יכתוב עליו "עמיה" ויצלם, שאדע שהם חשבו עלי במהלך הדיג.

ארז, ישראלי המחמד שלי - הוא דגיג. דגיג עד כדי כך שצריך לחייך חיוך זדוני המרמז על כוונת דגדוג - והוא מתגלגל מצחוק על הרצפה, תוך צעקות - "stop it!".

בשירת התקווה סוערת ובברכת חג שמח וצום מועיל - אני עמיה. סוג של חזרתי.

והנה כמה תמונות מתוייגות בפייסבוק:
http://www.facebook.com/album.php?aid=55969&l=9fffc&id=575401144

והרי כל רצף התמונות בגלריית המק שלי.  רחמנות, יהודים, השירות איטי ויקח קצת זמן עד שהכל יטען:
http://gallery.mac.com/damtiela#100127

עושה פיפס קטן, לגשש, לבדוק, לראות אם יש כאן עדיין מישהו…

מישהו?